(מתוך ההספד של איש התקשורת ניר גרוסמן, אחיו של הסופר דויד גרוסמן, לאביהם יצחק גרוסמן ז”ל, שנפטר ביום שישי בגיל 97)
אבא אהוב שלנו,
כל כך הרבה פעמים בשנתיים האחרונות, הרצתי בראשי את המעמד הזה, ובשנייה מחקתי אותו. ידעתי שיהיה לי קשה, לא שיערתי עד כמה.
ליווית אותי מהרגע שנולדתי ועד שתש כוחך לגמרי, עד שהוכנעת.
היית מנצח קרבות סידרתי. התגברת על הקורונה הקשה שתקפה אותך פעמיים, גם על הסרטן הקשה שפקד אותך, ולפני שבועיים שוב אושפזת, הפעם זה די היה נראה כמו קרב אבוד, ועדיין היתה בי תקווה.
שלשום נכנסתי אליכם הביתה. ישבת מותש לחלוטין על כיסא הגלגלים שלך. הושטת לעברי יד רפה, שמעט החלימה מכל הדקירות שדקרו אותך בבית החולים.
“קיצי קרב”, לחשת לי.
עשיתי את עצמי כלא שומע.
ניסיתי להתעלם, לרמות את עצמי, אבל בתוך תוכי הבנתי, שאתה משדר לי שנערך להפסד הראשון שלך בחיים, הפסד שמכאיב עד מאוד לכולנו.
אבא אהוב. זכיתי להיות בנך הצעיר, וזאת היתה זכות גדולה. אתה השראה ענקית עבורי, תמיד היית, אתה כול מה שאבא אמור להיות בחייו לילדיו.
ליוות את דודי ואותי בגילאים הבוגרים, אח”כ, כשנישאתי, ליווית את מירי ואותי, סייעת לנו בהקמתו של ביתנו, אין פרט שנעלם מעיניך. רצית לדעת כל פרט שעובר עלינו ביום יום, כל פרט מחיי ילדינו שהם נכדיך, וכל פרט מחיי נינך. זה לא רק שאהבת את יוצאי חלציך, שזה אך טבעי. גם עדי ועידו, שהצטרפו למשפחה והפכו לנכדיך לכל דבר, זכו למעקב הצמוד שלך.
אתה, שגדלת מגיל 8 בלי אבא, שהגעת לארץ ישראל מפולין יחד עם אמך הצדקת, סבתא רחל ז”ל ועם אחותך המופלאה זהבה ז”ל, הפכת בעל כורחך לסוג של ‘אבא’ קטן שפוקח עין על אחותו ואימו.
בגיל 15 התחלת לעבוד במוסך המקשר, וסיימת את דרכך שם אחרי 25 שנות שירות כמנהל הספריה ומנהל יחסי הציבור של אגד. בתוך זמן קצר לא נשארת בטל ובשנת 1972 התחלת לעבוד בחברת התיווך הבכירה, ‘אנגלו סכסון’ שם עבדת 35 שנה נוספות.
היית המלך של ‘הצנטרום שלך הפיילה’ כמו שכינית זאת, שאלה רחוב יפו, בן יהודה והלל. עד מהרה, התקדמת גם שם, באנגלו, הפכת למנהל המחלקה המסחרית. מילד צעיר, יתום מאב, במדינה זרה אליה הגעתם ועם כסף מועט, אבל הרבה רצון ואהבה, פילסת את דרכך מעלה מעלה.
אהבתך לאמא, היתה משהו שרואים אולי, רק בסרטים. 71 שנים במיטה זוגית אחת. סירבת בתוקף לפנות אותה למחלקה הסיעודית. “אני יודע בדיוק מה יקרה לה שם”, אמרת. “אני רוצה למות לידה”, אמרת שלשום לג’ני היקרה, שכ”כ דאגה לך, מאז חלית ועל כך, תודתינו ג’ני.
למרות שלא למדת לימודים רשמיים מעבר לתיכון, היית אוטו-דידקט ענק. אהבת לקרוא ספרים, קראת את כל כתבי שלום עליכם, קריאה שבעצם הולידה את הסופר הנערץ עליי ביותר, אחי האהוב דויד, שהתאהב בסיפורי העיירה בניכר, שם מצאת קווי דימיון לדינוב בה גדלת.
כדי שחלילה לא ארגיש נחות, ואף פעם לא הרגשתי כזה ליד דויד, כי פשוט זה בלתי אפשרי, תמיד הצגת אותי בפני אנשים כ’מנהל חדר המחשב של הביטוח הלאומי’. כמובן, ששמחתי מאוד על הקידום המהיר והמסתורי, אבל כשהבנתי שזה עושה לך טוב, זה עשה גם לי טוב.
אבינו שבשמים. בשם מירי האהובה, בשם כל אחד מילדינו ששוב, זה כולל גם את עדי ועידו, נוח בשלום על משכבך. לא הגיע לך לסבול ולו לשנייה. היית צדיק אמיתי בחייך, חיים שלמים ומלאים חיית, והגיע זמנך לנוח.
אני יודע שגם כעת, אתה מרחף איפשהו מעלינו. הרי לא יעלה על הדעת, שאין לך חלק בבימוי טקס הלווייתך.
נמשיך ונספר עוד רבות על מורשתך הענקית ונשמר אותה לדורות הבאים.
אתה משוחרר אבא, לך תפגוש את אחותך ואמך, ואת אורי שלנו שבטח הכין לך כס של כבוד.
לסיום, אני רוצה להודות מקרב לב, לילדיי אהוביי/אהוביך, שהיו קשורים אליך עד מאוד, יובל, רועי, דנה ואריאל, למירי ומיכל שליבם יצא אליך תמיד, למיכאלה ולדפנה האהובות, ששום תודה לא תוכל להכיל את מה שדודי ואני חשים כלפיכן, ולך פיני היקר, על שדאגת בלי סוף, עד שגם אתה הבנת, שזה נגמר.
אחרון חביב אחי האהוב, ששילוב הזרועות בינינו ישמש דוגמה לילדינו ולדורות הבאים, תמיד באהבה ובכבוד ענק זה לזה.
