כאשר מפלגה מתקשה בסקרים, אפשר לבחון מחדש את דרכה, להציג תוכנית רצינית או לשלוח למערכה דמויות בעלות ניסיון ציבורי. בליכוד, כך מתברר, בוחנים אפשרות אחרת: להביא את אלי אוחנה. האיש ששמו מעורר בירושלים אהדה כמעט אוטומטית עשוי להפוך משחקן חיזוק של בית"ר לשחקן חיזוק של בנימין נתניהו. לא ברור אילו כישורים פרלמנטריים הוא מביא, אבל כנראה שגם השאלה הזאת כבר נחשבת בליכוד לטרחנית.
על פי הדיווחים, גורמים בליכוד גיששו אצל אוחנה בנוגע לאפשרות לשריינו במקום גבוה ברשימה לקראת הבחירות. אוחנה עצמו הבהיר כי כל עוד לא נעשתה אליו פנייה רשמית, אין לו למה להתייחס. השריון עדיין אינו עובדה, אבל עצם בחינתו מלמדת כיצד מבקש נתניהו להתמודד עם היחלשות מפלגתו: פחות רעיונות חדשים, יותר שמות מוכרים.
מדוע דווקא אלי אוחנה עשוי להביא קולות לליכוד?
אוחנה, בן 62, הוא הרבה מעבר לכדורגלן עבר. עבור דורות של אוהדי בית"ר ירושלים הוא סמל, גיבור מקומי והילד מקריית היובל שהגיע לפסגת הכדורגל האירופי. הוא שיחק במכלן הבלגית, הוביל את בית"ר, אימן וניהל אותה והפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הכדורגל הישראלי.
מחוץ למגרש הוא השתלב במשך השנים בתקשורת כפרשן וכחבר בפאנלים טלוויזיוניים, הופיע בתוכניות בידור וריאליטי וכיכב בקמפיינים מסחריים. בשנת 2015 כבר נעשה ניסיון קצר לשלבו בפוליטיקה, כאשר הוצב ברשימת הבית היהודי, אך פרש בתוך ימים. בנימין נתניהו אינו מחפש בהכרח מחוקק. הוא מחפש מותג שאפשר לזהות בתוך שנייה.
האם מדובר בזלזול באינטליגנציה של הבוחרים?
במידה רבה, כן. ההנחה שמאחורי שריון כזה היא שאפשר לקחת אהדה שנולדה ביציעי אצטדיון טדי ולתרגם אותה לקולות בקלפי. כאילו שערים, אליפויות, פרסומות ושם משפחה מוכר הם תחליף לעמדות סדורות, להבנת עבודת הכנסת או לניסיון בעיצוב מדיניות.
אין פסול בכך שאיש ספורט ייכנס לפוליטיקה. הפסול מתחיל כשהמועמד נבחר לא בשל תפיסת עולם, ידע או יכולת, אלא משום שסוקרים מעריכים שהפנים שלו עשויות לגרד עוד כמה מנדטים מן היציע.
האם אוחנה באמת פחות מתאים מחברי הליכוד הנוכחיים?
כאן העוקץ מסתבך. קל ללעוג למועמדותו, אבל קשה לטעון שרשימת הליכוד הנוכחית מציבה רף מרשים במיוחד. אוחנה לפחות ניהל קריירה ארוכה, עמד בלחצים, אימן שחקנים ונשא באחריות מקצועית וניהולית. הוא אולי אינו מתאים לכנסת, אבל לצד חלק מהנבחרת הקיימת הוא עלול להיראות פתאום כמעט ממלכתי.
כך הופכת ירושלים שוב למחסן הסמלים של הפוליטיקה הישראלית. נתניהו מביט לעבר בית"ר, מזהה אהבה עמוקה ומקווה שתספיק כדי לכסות על מפלגה שאיבדה גובה. זה פופוליסטי, נואש ואולי גם מעליב. אבל במצבו של הליכוד, אלי אוחנה אינו בהכרח הבעיה הגדולה ביותר.
